פסק-דין בתיק עפ"א 139/08

1.         המערערים הורשעו על פי הודאתם בעבירה שעניינה ניהול עסק ללא רישיון.

על פי כתב האישום, המערערים, שהינם בני זוג, העמידו מכולה במקרקעין המיועדים לחקלאות, בקרבת כביש מע"צ מס' 672, בסמוך לירידה חקלאית מהכביש לא מוסדרת לנחל השופט. במכולה ניהלו המערערים עסק לממכר מזון, ובנוסף שימשה המכולה כדוכן פיס. העסק פעל במשך 24 שעות ביממה. המערערים אף ביצעו עבודות עפר נרחבות לצורך הכשרת הקרקע, העמדת המכולה בשטח ויצירת מקומות חניה.

ביום 09/04/06 הוצא צו הפסקה מנהלי, והמערער מס' 1 הגיש בקשה לבית המשפט לעכב ביצועו של הצו המנהלי. הבקשה נמחקה תוך שהמערער מצהיר באופן חד משמעי כי ימנע מלהפעיל את העסק עד להסדרת רישיון העסק.

למרות הצהרתו של המערער, המשיך העסק לפעול כמקודם ואף צבר תאוצה, ובימים 19/01/07 ו - 23/01/07, נמצא כי המערערים ממשיכים לעסוק בממכר מתוך המכולה, ללא רישיון עסק.

2.         בעקבות הודאתם, דן בית המשפט קמא (כב' השופטת י. שטרית) את המערערים, ביום 21/02/08, לתשלום קנס בסך 4,000 ש"ח כל אחד, והורה להם לחתום על התחייבות כספית להימנע מלעבור כל עבירה על פי חוק רישוי עסקים במשך 3 שנים.

בנוסף ניתן צו סגירה לעסק המנוהל ע"י המערערים, שיכנס לתוקפו תוך 3 חודשים ממתן גזר הדין, אלא אם כן ישיגו קודם לכן רישיון עסק כחוק.

3.         הערעור בפנינו מכוון כנגד חומרת העונשים שהוטלו על המערערים. המערערים עותרים לביטולו של צו הסגירה לחלוטין, שכן עונש זה לא נתבקש בכתב האישום, ולחלופין, מבוקש ליתן ארכה של שנה לפחות לסגירת העסק.

עוד מבקשים המערערים להפחית את הקנס במידה ניכרת, שכן לא נגרם כל נזק לציבור מהפעלת העסק, ואף יש בו תועלת לציבור הנהגים והמטיילים.

בהודעת הערעור ובטיעוניו בפנינו, טען ב"כ המערערים כי מדובר בעבירה מנהלית פורמלית של העדר רישיון עסק, אשר נמנע בשל סירוב שרירותי של המועצה האזורית, וזאת למרות שכל התנאים המקצועיים הנדרשים מהמערערים להפעלת העסק מולאו.

(יש לציין, כי לא הוצגו בפנינו אישורים מטעם הגורמים המקצועיים כנטען, ואלה לכאורה, אף לא הוגשו לבית המשפט קמא, למרות הודעה שהוגשה לבית המשפט, שאליה אמורים היו להיות מצורפים האישורים).

לטענת ב"כ המערערים, יש להבחין בין עסקים המתנהלים ללא רישיון הגורמים נזק לציבור, לגביהם יש הצדקה למתן צו לסגירתם, בעוד שבנוגע לעסקים כמו זה שמנוהל ע"י המערערים, ואשר לגישתו, אין בו פגיעה בציבור, בתי המשפט לא נוטים להורות על סגירתם והדבר משליך גם על רמת הענישה.

בהודעת הערעור הרחיב ופרט ב"כ המערערים נימוקים נוספים החורגים מענייננו, העוסקים בשיקול הדעת של הרשות במתן רישיון עסק, ולכן לא מצאנו טעם להתייחס אליהם לצורך הדיון וההכרעה בערעור כאן.

4.         ב"כ המשיבה ביקשה להורות על דחיית הערעור, הפנתה לנימוקים המפורטים בגזר הדין, והדגישה את הזלזול בהחלטות בית המשפט ובנזק שנגרם לציבור מהפעלתו של עסק ללא רישיון כדין. כן הפנתה ב"כ המשיבה לכך שבטיעונים לעונש ביקש ב"כ המשיבה להורות על סגירת העסק, וביקשה לקבוע כי גזר הדין הוא מאוזן והולם.

5.         לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, שוכנענו כי אין כל ממש בערעור זה.

המערערים עשו דין לעצמם במשך תקופה ארוכה, בהפעילם עסק מבלי שהיה בידיהם רישיון לכך. גם לאחר שהוצא כנגדם צו מנהלי להפסקת פעילותו של העסק ללא היתר כדין, וחרף התחייבותו של המערער להימנע מהפעלת העסק, המשיכו בניהולו.

המערערים הודו בבית המשפט קמא ביום 03/12/07 כי המשיכו להפעיל את העסק, למרות שלא ניתן בידיהם היתר כדין, חרף התראות שקיבלו, צו הפסקה מנהלי, והגשת כתב האישום כנגדם.

טענות המערערים במישור המנהלי נדונו במסגרת עת"מ 1092/06 (מחוזי נצרת) ונדחו עוד ביום 15/08/07; גם לאחר מתן פסק הדין בעתירה המנהלית המשיכו המערערים בהפעלת העסק, והם אף קובלים על כך שניתנה להם ארכה קצרה מידי לשם סגירתו.

7.         בפסק הדין שניתן בעתירה שהגישה המערערת, עת"מ 1092/06 הובאו דברים מתוך בג"צ 609/75, מתתיהו ישראלי נ. ראש עירית ת"א-יפו ואח', בדבר התכלית שבהוראות חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, (להלן: " חוק רישוי עסקים"), כאמצעי הכרחי לשמירה על סדרי חיים תקינים ולמילוי המטרות הקבועות בסעיף 1(א) לחוק.

בבג"צ 10/80, יצחק זילכה נ. ראש עירית חולון, חזר בית המשפט העליון והדגיש את החובה להקפיד על קיום חוק רישוי עסקים, שהפרתו גורמת נזק ציבורי גלוי לעין.